העלייה במספר השתלות הכליה בישראל בשנים האחרונות לצד טיפולים למניעת דחיית השתל המאפשרים היענות טובה יותר, מעניקים למושתלי כליה בישראל את ההזדמנות לחיים מלאים ובריאים
התרופות החדשות למניעת דחיית איברים שהופיעו בעולם במהלך שנות ה־80 הרחיבו את תחום ההשתלות מכליות בלבד לאיברים נוספים, לרבות ריאות, לב וכבד. ישראל נותרה מעט מאחור, כשהשתלת הכבד הראשונה בארץ התרחשה רק ב־1991. ולמעשה גם עוד קודם לכן, השתלת הכליה הראשונה בישראל נעשתה בשנות ה־60, באיחור של כעשור לאחר העולם. עם זאת בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה במספר ההשתלות, מכ־100 השתלות בשנה לפני 20 שנה, שמרביתן בוצעו בבית החולים בלינסון על ידי פרופ' שפירא שהקים את מחלקת ההשתלות, לכ-500 השתלות כליה כיום, המתבצעות בשישה מרכזי השתלות בארץ.
רוב ההשתלות הן מתורם חי, נתון המהווה יתרון שכן במקרה זה מדובר בכליה שמתפקדת ב־99% מהמקרים באופן מידי ואורך החיים הממוצע הוא כ 15 שנה ומגיע עד ל־ 30 שנה. ישנן כ 100 תרומות מנפטר בשנה המאפשרות השתלת איברי חזה (לב, ראות) ואיברי בטן (כליות כבד ולבלב) . במקרה של תרומת כליה, לעיתים רחוקות מדובר בתורם שנפטר בגיל צעיר מתאונת דרכים וכיוצא באלה, מרבית התורמים כיום הם בגיל המבוגר לאחר אירוע מוחי , עם רקע של תחלואה נלווית, לכן מדובר בכליה פחות איכותית דבר המביא לאורך חיים ממוצע של כ־10 שנים. כליות אלו ניתנות בד"כ לחולים בגיל המבוגר (>60) במסגרת תכנית הקצאה של כליה מבוגרת לחולה מבוגר (old-to-old).
אוכלוסיית הנתרמים היא מגוונת ותלוית גיל. בילדות לרוב מדובר במחלות שמתאפיינות בפגם בהתפתחות הכליות ומחלות ילדות אחרות. בגיל מבוגר ישנה חלוקה לארבעה סוגי מחלות, אוטואימוניות, מטבוליות (בעיקר סכרת), מחלות של אבנים בדרכי השתן ומחלות גנטיות הבאות לביטוי בגיל המבוגר (כגון מחלת כליות פוליציסטית) . במחלות כליה חשוב לבחון האם הן לא יכולות לחזור גם בשתל הכליה.
הליך השתלת כליה נחשב לפשוט מבחינה טכנית ביחס להשתלת איברים אחרים, ולראייה נעשה בכל מקום בעולם. מדובר למעשה בהשתלה של כליה שלישית, שכן אין צורך להוציא את הכליות האחרות. ההשתלה היא חוץ בטנית, הכליה מונחת מעל שריר של דופן הגב ששומר על הכליה מוגנת. משך הניתוח הוא כשעתיים-שלוש. במקרים שבהם כלי הדם סובלים מטרשת עם חסימות בעורקי האגן, ההשתלה הופכת למורכבת יותר. ישנם חולים שעברו השתלה בגיל צעיר וידרשו לחזור על התהליך שוב בהמשך חייהם.
לאחר הניתוח החולה עובר לאשפוז במחלקה שנע בין שבעה ימים במקרה של השתלה מן החי עד כשבועיים במקרה של השתלה מנפטר, שכן יש צורך להמתין לתחילת תפקוד הכליה ואיזון המדדים. לעיתים קיים איחור בתפקוד הכליה בשל נזק איסכמי בזמן השימור והכליה תתחיל להפריש שתן גם מספר שבועות לאחר הניתוח. מרבית החולים ידרשו למעקב כל חייהם, תחילה בתדירות גבוהה יותר של כפעמיים בשבוע לטיפול בתרופה למניעת דחיית האיבר ולמעקב אחר המדדים. בכל השתלה יש למעשה ניסיון של הגוף לדחיית השתל, אולם עיקר אירועי הדחיה מתרחשים בשלושת החודשים הראשונים לאחר ההשתלה. עם זאת, יש לציין שהתרופות הניתנות כיום למניעת דחייה ולטיפול בה יעילות מאוד, כך שהדחייה המתרחשת סביב ההשתלה תגיב בד"כ לטיפול.
יום למחרת ההשתלה, המטופלים זוכים באפשרות לחיים חדשים. ללא תלות בדיאליזה, האדם משתחרר מהמכשור הקבוע ויכול לחזור לפעילות, ולא מעט מהמטופלים מצליחים להגיע להישגים טובים יותר מאלו שהשיגו טרם ההשתלה. בעבודות שנעשו על איכות חיים אחרי ההשתלה, מראות בד"כ ציון קרוב לזה של אנשים בריאים עם שיפור ניכר ביחס לאיכות החיים של מטופלי הדיאליזה. לצערנו, בפועל מבין הנתרמים הכשירים לעבודה, פחות מחמישים אחוזים חוזרים לעבוד. שיעור זה גבוה יותר בחולים שנכנסו להשתלה לפני התחלת טיפול בדיאליזה. אלו שכן מקיימים חיים מלאים, ויש רבים כאלו, עדיין צריכים להקפיד על טיפול שמונע את דחיית השתל. כיום ישנן שלוש תרופות לצורך זה. תרופת הפרוגרף הנלקחת פעמיים ביום לאורך כל החיים, טיפול לא פשוט מבחינת ההיענות, אך כשההיענות יורדת הסיכון לדחיית האיבר עולה. בד בבד קיימת אף אפשרות נוספת בדמות כדור הניתן רק פעם ביום, האדווגרף. העבודות מראות כי ההיענות הטיפולית עולה בזכות תדירות נמוכה יותר למתן הטיפול.
מניסיוני, מטופלים יכולים לחיות חיים נורמטיביים לחלוטין לאחר השתלה. אומנם יש מי שחי עם הדיאליזה גם 30 שנה, אך לאחר השתלה היכולת לחזור לאיזון מטבולי בפינוי הרעלים טוב בהרבה בהשוואה לחולי הדיאליזה יתרון המקנה גם אריכות חיים. זו הסיבה שכל כך חשוב להגדיל את מספר התורמים בישראל אם מנפטר או בתוך המשפחה, כדי לאפשר לעוד חולי דיאליזה חיים חדשים.
(*) הכותב הוא פרופ' איתן מור (בתמונה) , מנהל מרכז השתלות כליה, בי"ח שיבא
